השיח הציבורי ברחבי העולם הפך לקוטבי ורעיל, במיוחד באינטרנט. כדי לפתור זאת, מדינות מסוימות ניסו להשתמש בחקיקה, אך איסור פלילי על הדיבור אינה מונעת את נזקיו, במיוחד בעולם הדיגיטלי חסר הגבולות. גם ניתור התוכן שמבצעות חברות המדיה החברתית אינו מספיק, אף על פי שהן מסירות מיליוני פרסומים מדי יום בשל הפרות חוק ונהלי מדיניות פנימיים שלהן. קיים אמצעי נוסף לשיפור השיח, שכמעט ולא זכה לתשומת לב עד כה: שיח נגדי (Counterspeech) עממי. גישה זו ראויה לתשומת לב ולמחקר נוסף. אחרי הכול, יותר מחקיקה ואכיפה, נורמות קבוצתיות הן אלו שמשפיעות במידה הרבה ביותר על הדיבור וההתנהגות של בני האדם בעולם האמיתי—חוקים בלתי כתובים אך רבי-עוצמה אשר באמצעותם קהילות מסדירות את עצמן.

נורמות התנהגות תמיד הועברו והופנמו בשיחות חולין רבות, לרוב על ידי אנשים המוכרים לקהל שלהם באופן אישי—הורים, מורים, חברים לכיתה, אנשי דת, שכנים—ולא על ידי ממשלות, חברות או מוסדות אחרים. המצב באינטרנט שונה באופן מהותי, שכן האינטרנט שינה את התקשורת האנושית בכמה אופנים חשובים:

(1) אנשים יכולים לדבר ולהתנהג מבלי להרגיש את אותן מגבלות חברתיות החלות עליהם בעולם האמיתי;

(2) זרים, ובהם גם כאלה מרקעים שונים לחלוטין, מתקשרים זה עם זה בתדירות גבוהה יותר מאי פעם;

(3) שיחות מקוונות מתועדות לעיתים קרובות, ולכן ניתן לחקור אותן.

התקשורת ברוב רשתות המדיה החברתית מנוהלת בעיקר על ידי החברות שמפעילות אותן, ובמידה פחותה יותר על ידי ממשלות המנסות לכפות על החברות לצנזר סוגי דיבור מסוימים. עד כה, הכוונה מלמעלה הייתה האמצעי הדומיננטי בשיח המדיניות סביב שיפור השיח המקוון. עם זאת, אלפי אנשים החלו לפעול מיוזמתם כדי להגיב לביטויי שנאה, או לתוכן מזיק או פוגעני—במטרה לאכוף נורמות שיח חיוביות.

פרויקט ה- DSP מחפש את הדרכים היעילות ביותר להתמודד עם תוכן מזיק, במיוחד תוכן המגביר את הסיכון לאלימות בין קבוצות, אשר הוא מכנה “שיח מסוכן״. לפני מספר שנים הבחינו החוקרים בפעילות של דוברי נגד. הם החלו לחפש דוגמאות נוספות, ובאופן הדרגתי גילו קבוצות נוספות של עוסקים בתחום.

חלקם פועלים לבד, ואחרים פועלים בקבוצות מתואמות היטב המונות אלפי אנשים. מאמציהם נעשים כיוזמות עממיות: כל האנשים העוסקים בשיח נגדי עושים זאת בהתנדבות, ללא תשלום.

ה-DSP חקר אותם ואת מאמציהם, וכתוצאה מכך הפיק את המחקר האתנוגרפי הראשון על עוסקים בשיח נגדי, מאמר מפורט על מטרותיהם, וכן סקירה של מחקרים הבוחנים את ההשפעה האמיתית שיש להם. באופן כללי, מטרותיהם דומות למדי, אך הטכניקות שלהם שונות לחלוטין. מתוך כל עבודה זו, שהיא ככל הידוע לנו המחקר הגדול ביותר בעולם שנעשה בנושא שיח נגדי, יצר ה- DSP את התוכן למדריך מעשי זה.

שיח נגדי (Counterspeech) הינו הפרקטיקה של תגובה לדיבור שנראה מזיק או פוגעני. הוא יכול לעטות צורות רבות, כגון אתגור, הפרכת מידע שגוי, ביקורת על דיבור מזיק, העצמת נקודות מבט חלופיות, מתן מידע מדויק, ועידוד אמפתיה והבנה. ארגונים וחוקרים משתמשים בהגדרות שונות למונח “שיח נגדי”. להלן מספר דוגמאות מייצגות:

• פרויקט השיח המסוכן (DSP) מגדיר שיח נגדי כ”כל תגובה ישירה לדברי שנאה או לדיבור מזיק, שמטרתה להחליש אותו”. ה-DSP מבחין בין שיח נגדי לבין נרטיב נגדי (Counter-narrative), שהוא הצגת דעה מנוגדת ללא תגובה ישירה לתוכן מסוים. לדוגמה, מאמר פמיניסטי יהיה נרטיב נגדי למיזוגיניה, אך לא בהכרח שיח נגדי.
• המועצה האירופית מבדילה אף היא בין שיח נגדי לבין נרטיב נגדי, שאותו היא מכנה “דיבור חלופי״ (Alternative Speech) . לפי המועצה, “בעוד ששיח נגדי הוא תגובה קצרה וישירה לדברי שנאה, נרטיב נגדי בדרך כלל אינו מאתגר או מתייחס ישירות לדברי שנאה, אלא משנה את מסגרת הדיון.”
• נדין סטרוסן, פעילת זכויות אזרח ולשעבר נשיאת איגוד האמריקאי לזכויות האזרח(ACLU) , רואה בנרטיב נגדי כסוג של שיח נגדי. לדבריה, “שיח נגדי הוא מונח כללי לכל סוגי הדיבור שמטרתם להפחית את ההשפעות השליליות האפשריות דברי שנאה או דיבור שנוי במחלוקת. אחת הצורות המרכזיות של שיח נגדי היא חינוך או מתן מידע הסותר את הרעיונות והעמדות שמשתקפים בדיבור הבעייתי.”
• ליגת מנרהיים לרווחת הילד מגדירה שיח נגדי כ”ההפך מדברי שנאה”. לדבריהם, “שיח נגדי הוא ביטוי אנושי ואמפתי. מטרתה להראות שכל אדם הוא בעל ערך. במצבים יומיומיים, שיח נגדי משמעו לעמוד לצד מי שסובל מאפליה.”
• החוקרים ג’ושוע גרלנד ועמיתיו מגדירים שיח נגדי כ”תגובה אזרחית לתוכן שנאה, שמטרתה לעודד את הפסקת הדיבור, לעצרו או לתמוך בקורבן – למשל, על ידי הצבעה על פגמים לוגיים בביטוי השנאה או שימוש בעובדות להפרכת מידע שגוי.”
• למרות ההבדלים בין ההגדרות, כולן מתארות שיח נגדי כתגובה לדברי שנאה שמטרתה להקטין את נזקיהם. ההבדלים בין ההגדרות חשובים אף הם. חוקרים ואנשי מקצוע חלוקים בדעותיהם באשר לשאלה האם השיח הנגדי חייב תמיד להיות תרבותי ומנומס. חלקם טוענים שכן, כמו ליגת מנרהיים לרווחת הילד, שמגדירה אותו כ”ביטוי אנושי ואמפתי”. אחרים אינם כוללים הגבלה כזו בהגדרותיהם. הבדל נוסף הוא האם ההגדרות הן צרות (ודורשות קשר כלשהו בין הדיבור המקורי לתגובה) או רחבות (ומאגדות יחד את הקטגוריות של שיח נגדי ונרטיב נגדי/דיבור חלופי).

מתן תגובה לביטויים פוגעניים אינו דבר חדש– מזה דורות, אנשים מביעים חוסר הסכמה עם הצהרות שהם רואים כמזיקות, אך הרעיון של שיח נגדי כתגובה ממוקדת לשנאה הוא יחסית חדש.

המונח “שיח נגדי” (counterspeech or counter-speech) הופיע בדפוס כבר בתחילת המאה ה-19, אם כי במשמעות רחבה יותר – פשוט כהתנגדות לדיבור כלשהו, ולא בהכרח לדברי שנאה או לשיח מזיק.
לדוגמא:

• ב -1918 הופיע הביטוי בכתב העת The Independent שפורסם בניו יורק בין השנים 1848-1928:
  “הנאום והשיח הנגדי לא התאימו זה לזה. הדוברים דיברו זה מעל ראשו של זה.”
• “הראשון מביניהם כולל שלושה נאומים על אהבה, אחד של ליסיאס בעד העמדה כי נער צריך להעניק את חיבתו למאהב קר ומאופק ולא לאחד נלהב וסוער, ושניים של סוקרטס – הראשון הוא נאום משלים, באותו מובן שבו נאומים כאלה היו נהוגים בבתי המשפט להגנת אותה טענה כמו הקודמת; השני, לעומת זאת, הוא ״נאום נגדי״ או שיח נגדי לטובת המחזר הנלהב שהואשם קשות בנאום הראשון (מתוך מבואות לדיאלוגים של אפלטון מאת שליירמאכר, 1836). הרעיון המודרני של שיח נגדי הוא חדש יותר, וכפי שמודגם באיור למטה, המונח הפך לנפוץ הרבה יותר בשנים האחרונות.

תרשים מתוך Google Books Ngram Viewer – שימוש במונחים בספרים בשפה האנגלית בין השנים 1820-2019

בארצות הברית, המושג שיח נגדי לעיתים מיוחס לשופט בית המשפט העליון לואי ד. ברנדייס, שכתב בחוות דעת מפורסמת בשנת 1927 כי התשובה לשיח מזיק אינה צנזורה אלא בשיח נוסף.
אף שהוא הצטרף לשופטים האחרים בהרשעת אישה שסייעה להקמת מפלגת העבודה הקומוניסטית של אמריקה, ברנדייס הצהיר:

״אם יש זמן לחשוף את השקר והכשלים דרך דיון, ולמנוע את הרוע באמצעות תהליך של חינוך, התרופה שיש להחיל היא דיבור נוסף – לא שתיקה כפויה.”

עורכי דין אמריקאים מכנים זאת לעיתים “דוקטרינת השיח הנגדי” (counterspeech doctrine), אף על פי שברנדייס עצמו לא השתמש במונח זה. בהתבסס על דוקטרינה זו ורעיונות קשורים אחרים, בית המשפט העליון של ארצות הברית פירש את סעיף חופש הביטוי שבחוקה האמריקאית בצורה רחבה מאוד, מה שהופך אותו לחוק מדינה המגן ביותר על חופש הביטוי בעולם.

נרטיב נגדי (Counter-narrative) הוא פרספקטיבה או סיפור שמאתגרים או מתנגדים לנרטיב קיים על נושא, סוגיה או אירוע מסוים. נרטיבים נגדיים מציגים פרשנות חלופית, ניתוח או הבנה שונה של אירועים היסטוריים, סוגיות חברתיות, נורמות תרבותיות או אידיאולוגיות פוליטיות.

נרטיבים נגדיים נוצרים לרוב על ידי קבוצות מוחלשות או אנשים המבקשים לערער על תפיסות רווחות שתומכות בסטריאוטיפים, דיכוי או הדרה. מטרתם היא להעניק קול לאלו שלרוב אינם נשמעים או שמיוצגים באופן שגוי בשיח המרכזי. קמפיינים של נרטיב נגדי משמשים לעיתים קרובות גם להתמודדות עם קבוצות קיצוניות.

לעיתים קמפיינים כאלה מופקים על ידי ארגונים לא-ממשלתיים (NGOs) או ממשלות, באמצעות סרטונים קצרים, פרסומות או אפילו משחקי וידאו שנועדו להפוך לויראליים בקרב קהל היעד. דוגמה בולטת לכך היא “מוחמד הממוצע” (Average Mohamed) –סדרת סרטוני אנימציה שנוצרה על ידי ארגון בשם זה, המציגה את חוויותיו של מהגר סומלי בארצות הברית. הסרטונים נועדו לשמש כקמפיין נרטיב נגדי לתעמולה שמפיצים ארגונים קיצוניים כמו דאע”ש בניסיון לגיוס ואינדוקטרינציה של צעירים מוסלמים.

נרטיבים נגדיים אחרים מופצים דרך קמפיינים ציבוריים (grassroots) ברשתות החברתיות באמצעות האשטגים משותפים. דוגמה לכך היא קמפיין #MyFriend שהושק בשנת 2015 על ידי ואי ואי נו (Wai Wai Nu), פעילה הבורמזית שהייתה אסירה פוליטית לשעבר. במיאנמר, שיח מסוכן המופנה כלפי מוסלמים – במיוחד ברשתות החברתיות – תועד בהרחבה על ידי חוקרים ופעילי זכויות אדם. בשנת 2018 קבעו חוקרי האו”ם כי לרשתות החברתיות היה ״תפקיד מכריע” בקמפיין פשעי המלחמה ורצח העם שבמהלכו צבא מיאנמר הרג למעלה מ-10,000 מוסלמים רוהינגים.

הקמפיין #MyFriend עודד אנשים בבורמה לפרסם תמונות סלפי עם חברים בני דתות ומוצאים אתניים שונים תוך שימוש בהאשטגים#MyFriend ו- #FriendshipHasNoBoundaries – חברות ללא גבולות, במטרה לצמצם אפליה, שנאה ודברי שנאה על רקע דת, אתניות, לאום, צבע ומגדר, ולקדם ערכים של אהבה וחברות בין קבוצות שונות.

במיאנמר באותה תקופה, דיבור ישיר נגד הממשלה היה כרוך בסיכון למאסר או גרוע מכך. קמפיין #myfriend היווה דחייה עדינה אך ברורה של מסרים שהציגו את המוסלמים הרוהינגים כאיום על מיאנמר ועל הרוב הבודהיסטי שלה.

פרויקט עתיד חופש הביטו

פרויקט עתיד חופש הביטוי (FFS) הושק בשנת 2020 על ידי מכון החשיבה הדני Justitia, ומאז 2023 הפרויקט הינו מיזם משותף בין Justitia ואוניברסיטת ואנדרבילט.

ערכו של חופש הביטוי

חופש הביטוי הוא מעוז החירות; בלעדיו, שום חברה חופשית ודמוקרטית לא הייתה יכולה לקום או לשגשג. חופש הביטוי היווה את הבסיס להתקדמות מדעית, חברתית ופוליטית חסרת תקדים שהיטיבה עם יחידים, קהילות, אומות והאנושות כולה. מיליוני אנשים מקבלים הגנה, ידע ומשמעות מהזכות לאתגר את השלטון, להטיל ספק בדוגמות מקובלות, לחשוף שחיתות ולהתמודד עם דיכוי, גזענות ושנאה.

ב-FFS אנו מאמינים כי תרבות חזקה ועמידה של חופש הביטוי חייבת להיות הבסיס לעתיד של כל חברה חופשית ודמוקרטית. אנו סבורים כי גם כאשר שינוי טכנולוגי מואץ מביא עימו אתגרים ואיומים חדשים, חופש הביטוי חייב להמשיך לשמש כערך מהותי וכזכות יסוד לכל בני האדם, ללא הבדל גזע, מוצא אתני, דת, לאום, נטייה מינית, מגדר או מעמד חברתי.

המיתון הגלובלי של חופש הביטוי

חופש הביטוי נמצא בנסיגה גלובלית במשך יותר מעשור. אם לא ייבלם, שחיקה זו של חופש הביטוי מאיימת על החירות האישית, על החברה האזרחית ועל מוסדות דמוקרטיים, כמו גם על התקדמות במדע ובפילוסופיה. ישנן סיבות רבות לירידה הגלובלית בחופש הביטוי, כולל עליית האוטוריטריות בכל היבשות. גם בחברות פתוחות, הדמוקרטיזציה והוויראליות של ביטוי מקוון נתפסות יותר ויותר כאיום ולא כהכרח לחברות חופשיות, סובלניות ופלורליסטיות המתפקדות היטב. איומים – הן ממשיים והן מדומיינים – מצד ביטויי שנאה, קיצוניות, טרור ודיסאינפורמציה, הובילו לקריאות להסדרת הדיבור בצורה מחמירה יותר, מצד ממשלות אוטוריטריות ודמוקרטיות כאחת, חברות מדיה חברתית, יחידים וארגונים לא ממשלתיים.

כדוגמה אחת בלבד, מגפת הקורונה האחרונה הובילה לא רק למצב חירום בריאותי גלובלי, אלא גם למגפה של צנזורה גלובלית, כאשר ממשלות רבות מנסות למנוע מידע שגוי, בעוד שאחרות ניצלו את ההזדמנות לצבור עוד כוח הן על העיתונות והן על דעות שמופצות ברשת.

צעדים כאלה מציבים תחת לחץ הן את ערך חופש הביטוי והן את הזכות לו, אך גם מאתגרים את אלה המגינים עליו לחשוב מחדש, לעדכן ולשדרג את הנימוקים מדוע חופש הביטוי חשוב.

לקחים היסטוריים הם חיוניים להבנת הערך של חופש הביטוי, אך בעידן הדיגיטלי, שבו תעמולה ודיסאינפורמציה יכולות לחצות את העולם בשניות, אין זה מספיק להסתמך רק על טיעוני חופש הביטוי המוכרים שנוסו בעבר.

מה אנו עושים

כדי להבין טוב יותר ולבלום את ההידרדרות של חופש הביטוי ה- FFS מבקש לענות על שלוש שאלות מרכזיות: מדוע חופש הביטוי נמצא בירידה עולמית? כיצד ניתן להבין ולגבש טוב יותר את היתרונות והנזקים של חופש הביטוי? וכיצד ניתן ליצור תרבות גלובלית איתנה של חופש ביטוי שתועיל לכולם?

המטרות הן להבין טוב יותר מדוע אנו זקוקים לחופש הביטוי ולהסביר טוב יותר מדוע החופש לביטוי כל כך בסיסי. כמו כן, נבחן כיצד ניתן להגן על חופש הביטוי תוך התמודדות עם חששות לגיטימיים הנוגעים למידע שגוי, קיצוניות ודברי שנאה.

לשם כך, אנו פועלים בשלושה אפיקים: (1) באמצעות סקרים ומחקרים – נמדוד עמדות גלובליות כלפי חופש הביטוי וננתח האם החששות והטיעונים הנפוצים להגבלת חופש הביטוי מבוססים על נזקים ממשיים או מדומים. (2) באמצעות הגנה וחיזוק של תקנים קיימים – שנועדו לעמוד מול ההידרדרות האוטוריטרית הגלובלית של חופש הביטוי. (3) באמצעות פעולות הסברה ה- FFS מספק מידע, נתונים, טיעונים ואמות מידה לפעילים, קובעי מדיניות, אקדמאים ובעלי עניין מרכזיים אחרים כדי לסייע בהפיכת המגמה של מה שה-FFS מכנה “המיתון בחופש הביטוי”.

בסופו של דבר, מטרת ה- FFS היא להפיק ידע ולהניע מעורבות הדרושה כדי להמריץ פעילים, לשכנע ספקנים, לעמוד מול שליטים סמכותניים ולבנות תרבות גלובלית עמידה של חופש הביטוי.

פרויקט השיח המסוכן

פרויקט השיח המסוכן (DSP) הוא צוות מחקר עצמאי וללא מטרות רווח, החוקר שיח מסוכן: כל צורת תקשורת שעלולה להגדיל את הסיכון לכך שקבוצה אחת של אנשים תפנה לאלימות כלפי קבוצה אחרת. אנו מנסים למצוא את הדרכים היעילות ביותר להתמודד עם תופעה זו, תוך שמירה על חופש הביטוי. איננו חלק מאוניברסיטה או כל מוסד אחר.

המשימה שלנו

אנו שואפים לעולם ללא אלימות בהשראת שיח מסוכן, שבו אנשים גם נהנים באופן מלא מחופש הביטוי. אנו מציידים אנשים בכלים להתמודד עם שיח מסוכן והאלימות שהוא מעורר, באמצעות מחקר, חינוך ועבודה מדיניות.

מה אנו עושים

ה- DSP פועל בחמישה תחומים עיקריים:

1. וחקר ופיתוח תובנות מועילות על שיח מסוכן ונזקי

אנו אוספים ומנתחים דוגמאות היסטוריות ועכשוויות של שיח מסוכן מכל רחבי העולם, על מנת להבין טוב יותר את הקשר בין דיבור לאלימות. בהתבסס על מחקר זה, כתבנו מדריך מעשי לזיהוי והתמודדות עם שיח מסוכן, הן באינטרנט והן מחוצה לו. השאלות הנפוצות שלנו גם מספקות תובנות קצרות בנושא זה.

באמצעות תוכנית המלגות שלנו, מימנו מחקרים מעמיקים וניתוחי נתונים על שיח מסוכן שבוצעו על ידי חוקרים במדינות רבות, שכן ניתוח מסוג זה נעשה בצורה הטובה ביותר על ידי אנשים הדוברים את השפות והתרבויות הרלוונטיות.

2. חקר והערכת תגובות לשיח מסוכן כולל ביטויי שנאה אחרים

כדי להפחית את השפעותיו של שיח מסוכן וביטויים מזיקים אחרים, אנו חוקרים מגוון רחב של שיטות, חלקן יצירתיות ונוגדות את המוסכמות, אשר פותחו על ידי אנשים וארגוני חברה אזרחית להתמודדות עם תופעה זו בדרכים בונות, כולל שיח נגדי (Counterspeech). הבאנו גם יחד פורצי דרך בתחום זה בפעם הראשונה, הן באופן פרטי והן בפומבי, דבר שסייע הן למחקר שלנו והן לעבודה הכללית של ה- DSP.

3. התאמה, מסגור והפצת רעיונות על שיח מסוכן לשימוש בקרב קהילות מפתח

ככל האפשר, אנו מעבירים את הרעיונות שלנו לאנשים שיכולים להשתמש בהם כדי לחקור שיח מסוכן ולהתמודד עמו. בנוסף להנגשת הפרסומים שלנו לקהל הרחב, אנו מקיימים הכשרות וסדנאות לקבוצות שונות, כולל פעילים, מחנכים, עורכי דין, חוקרים, סטודנטים, ואנשי צוות של חברות טכנולוגיה. כתוצאה מכך, המחקר שלנו שימש לחקר או להתמודדות עם שיח מסוכן במדינות שונות, כולל ניגריה, סרי לנקה, דנמרק, הונגריה, קניה, פקיסטן וארצות הברית.

4. ייעוץ וביקורת על מקבלי החלטות בתחום מדיניות התוכן

כמומחים לדרכים שבהן דיבור עלול להוביל לאלימות, אנו משתמשים במחקר שלנו כדי לייעץ לתעשיית הטכנולוגיה כיצד לצפות מראש, למזער ולהגיב לשיח מזיק באופן שמונע אלימות תוך שמירה על חופש הביטוי.

אנו מייעצים למספר חברות טכנולוגיה בנוגע למדיניות התוכן שלהן, תוך מתן תובנות מהמחקר שלנו לשאלות כגון: כיצד להתמודד עם דברי שנאה, אלימות נגד נשים, קבוצות טרולים ממשלתיות, רגולציה של תוכן בתקופת בחירות, ושיח מסית במדינות שבהן קיים סיכון משמעותי לאלימות בין קבוצות.

5. קידום והגנה על יכולתם של חוקרים לחקור תוכן מקוון

אנו מאמינים כי חברות צריכות לשתף פעולה עם גורמים חיצוניים כדי לחקור שיטות להפחתת התנהגות מזיקה בפלטפורמות שלהן – ולפרסם את הממצאים באופן שקוף. לשם כך, אנו נמנים עם המייסדים של הקואליציה למחקר טכנולוגי עצמאי (Coalition for Independent Technology Research) , אשר פועלת לחייב חברות לשתף נתונים למחקר ציבורי, להגן על חוקרים האוספים נתונים מהחברות באופן עצמאי, ולבסס סטנדרטים מיטביים (best practices) לשם מחקר ציבורי אתי המגן על פרטיות.

שלב 1 של פרויקט עתיד חופש הביטוי ה (2020-2023) FFS ביקש לחקור ולהפוך את מגמת “המיתון בחופש הביטוי” ולעבוד לקראת תרבות חסינה של חופש הביטוי. הפרויקט השיג את יעדיו באמצעות מחקר ופעילות הסברה, תוך עבודה עם מגוון גורמים, כגון חברות מדיה חברתית, מדינות, מוסדות בינלאומיים והחברה האזרחית. ה FFS ביקש לחקור סיבות אפשריות למיתון זה, אשר מיוחס לרוב לפופוליזם סמכותני ולדיכוי מחאה על ידו, להשתתפות החברה האזרחית ולעיתונות עצמאית.

השלב השני של ה (2023-2026) FFS מבוסס על ממצאי השלב הראשון ומטרתו לבנות מסגרת שבאמצעותה יקודם חופש הביטוי ויוטמע ככלי מרכזי לצמצום תופעות שליליות באינטרנט. לפיכך, בשיתוף פעולה עם מוסדות וארגונים מובילים בתחומם, אנו מפתחים אמצעים להגנה על חופש הביטוי (דיגיטליים ואנלוגיים) למאבק בשנאה, דיסאינפורמציה ותעמולה. באופן זה, במקום להתעלם מהעובדה שדיבור קיצוני עלול לגרום לנזק חמור, ה FFS מתמקד בחקר וקידום דרכים לא מגבילות שבאמצעותן חופש הביטוי וגישה למידע יכולים לשמש כלים למאבק בשנאה, בדיסאינפורמציה ובתעמולה סמכותנית בעידן הדיגיטלי.

אחד התוצרים שהציע ה FFS הוא מדריך מעשי זה, שמטרתה להעצים משתמשי אינטרנט, פעילים מקוונים וארגוני חברה אזרחית להשתמש בשיח נגדי (Counterspeech) כמנגנון מרכזי להתמודדות עם הנזקים הנובעים מהמרחב המקוון של דעות ורעיונות. בהקשר זה, ה FFS שיתף פעולה עם פרויקט השיח המסוכן (DSP) , אשר בזכות מומחיותו וניסיונו פיתח את התוכן של מדריך מעשי זה, אשר בתקווה תאפשר למשתמשים להבין טוב יותר את השיח הנגדי ככלי ולהשתמש בו בצורה יעילה.

בנוסף, בשיתוף עם מכון מדעי הנתונים של אוניברסיטת ונדרבילט, ה FFS מפתח אפליקציה מבוססת בינה מלאכותית שתאפשר למשתמשים להגיב במהירות לדברי שנאה מקוונים באמצעות שיטות של שיח נגדי. אפליקציה זו, המופעלת על ידי מודלים גדולים של שפה (LLMs) כגון ChatGPT, תאפשר למשתמשים להעלות פוסטים פוגעניים שנמצאו ברשת ולקבל תגובת שיח נגדי בניסוח אישי שלהם. כדי להגדיר ולהתאים את האפליקציה אישית, היא אוספת מידע מהמשתמש, כגון ערכיו ודוגמאות לכתיבתו, כמו גם אוסף מסמכים הניתן להתאמה אישית ומכיל אסטרטגיות לתגובות לדברי שנאה. בנוסף, האפליקציה תכלול גישה למסד נתונים של ביטויי שנאה, כגון קיצורים ואוצר מילים בשימוש של קבוצות קיצוניות, שעשויים שלא להיות מזוהים בבדיקה ראשונית של התוכן. לאחר שלב ההגדרה הראשונית של העדפות המשתמש, ניתן יהיה להעלות תוכן פוגעני והאפליקציה תנסח תגובה בהתאם.

המטרה אינה להפוך את שיח הנגד לאוטומטי לחלוטין, אלא להקל ולסייע למשתמשים בניסוח תגובות אפקטיביות. תקוות הפרויקט היא כי הדבר יפחית מהנטל על משתמשים המפעילים השבות נגד בתגובה לכמות העצומה של דברי שנאה ברשת כיום, וכן יסייע בשימור חופש הביטוי. לכן אנו מקווים כי מדריך מעשי זה והאפליקציה העתידית יהיו מועילים לכל העוסקים או המעוניינים להשתמש בנאום נגדי כדי להתמודד עם שנאה מקוונת.

שיח שנאה או דברי שנאה (hate speech) הוא המונח הנפוץ ביותר לתוכן פוגעני באנגלית, וגרסאות שלו משמשות גם בשפות אחרות. למרות שאין הגדרה מוסכמת ל״דברי שנאה״, כל ההגדרות מתארות תוכן שמקטין או תוקף אנשים לא כיחידים, אלא בשל השתייכותם לקבוצה מסוימת.

לכן אם ילד אומר לאימו “אני שונא אותך”, זה לא נחשב כשיח שנאה, משום שהרגש מופנה כלפי האם באופן אישי, ולא בשל היותה חלק מקבוצה. בנוסף, ניתן לקוות שהרגש של הילד אינו חזק או מתמשך במידה כזו שהוא יהווה שנאה אמיתית, אם כי אין הסכמה כללית לגבי המשמעות המדויקת של המונח “שנאה״.

יתר על כן, מרבית ההגדרות אינן כוללות מקרים של הבעת רגשות שליליים גרידא, אלא דורשות שהדיבור ישקף שנאה עמוקה ומתמשכת.

בעוד ששיח שנאה אינו מוגדר בחקיקה במדינות רבות, האו”ם מציע הגדרה רחבה מאוד למושג זה:
“כל סוג של תקשורת – בדיבור, כתיבה או התנהגות – התוקפת או משתמשת בשפה גזענית או מפלה כלפי אדם או קבוצה על בסיס זהותם, כלומר על בסיס דת, השתייכות אתנית או מוצא אתני, לאום, גזע, מין או כל גורם זהות אחר.” אין הגדרה לשיח שנאה במשפט זכויות האדם הבינלאומי. האו”ם מציין כי “המושג עדיין נמצא בדיון.”

שיח מסוכן הוא כל צורת ביטוי (דיבור, טקסט, תמונה וכו’) שעלולה להגדיל את הסיכון לכך שקבוצת אנשים תתמוך באלימות כלפי קבוצה אחרת. ישנם דוברי נגד שמעדיפים להתמקד בשיח מסוכן משום שהוא מוגדר באופן צר יותר משיח שנאה, והם רואים במניעת אלימות בין-קבוצתית מטרה חשובה במיוחד.
למשל, קבוצת #WeAreHere בקנדה מחפשת ומגיבה לשיח מסוכן.

המושג “שיח מסוכן” נוצר לאחר שה-DSP הבחין בדפוסים רטוריים דומים בשיחם של מנהיגים שקראו לאלימות בתקופות, תרבויות ומדינות שונות. אחד הדפוסים הנפוצים ביותר הוא דה-הומניזציה – תיאור של קבוצות אחרות כבעלי חיים מסוכנים, חיידקים או סרטן. עם זאת, לא הרטוריקה לבדה הופכת שיח למסוכן; גם ההקשר שבו הוא נאמר משחק תפקיד מכריע.

> למידע נוסף על #iamhere (שאליה משתייכת גם #wearehereCanada), ראו את סעיף הדוגמאות.

שני המונחים מתייחסים למידע כוזב, אך יש הבדל ביניהם:דיסאינפורמציה (Disinformation) מופצת ביודעין על ידי אנשים שמודעים לכך שהמידע שגוי. מידע שגוי (Misinformation) מופץ על ידי אנשים שטועים לחשוב שהוא אמיתי. שני הסוגים עלולים לגרום נזק משמעותי. דוגמה בולטת מהעת האחרונה היא הטענה כי נגיף הקורונה (COVID-19) לא היה מסוכן כמו החיסונים נגדו. בעקבות תוכן כזה, אנשים רבים סירבו להתחסן, וחלקם מתו לשווא כתוצאה מכך.דוגמה נוספת היא טענתה של רוסיה, לפני פלישתה לאוקראינה בפברואר 2022, כי אחד הגורמים המרכזיים לפלישה היה שאוקראינה נשלטת על ידי נאצים. זאת על אף שנשיאה, וולודימיר זלנסקי, הוא יהודי.

דוברי-נגד רבים מנסים להפריך מידע שגוי ודיסאינפורמציה, במטרה להגן על אנשים מפניהן על ידי שכנועם שהן שקריות. לדוגמה, קבוצת #JagÄrHär או ״אני כאן״ בשוודית, שנוסדה בשנת 2016, מגייסת את חבריה להתמודד עם מקרים של דיסאינפורמציה פוגענית. במקרה אחד, התגובות למאמר שדיווח על מספר מקרים מאומתים של דבר (Bubonic plague) בסין היו מלאות בהערות שקראו לסין “מדינה מדבקת”, כמו גם בהאשמות רבות כי התפרצות המחלה נגרמה בשל התזונה של הסינים. בתגובה לכך, חברי #JagÄrHär כתבו תגובות שאיתגרו את הרעיון שהתזונה של העם הסיני מסוכנת באופן ייחודי, תיקנו מידע מוטעה על המחלה, וקראו לחלק גדול מהתגובות בשרשור גזעניות.

ממשלות וחברות טכנולוגיה רבות משתמשות במונח תוכן טרוריסטי וקיצוני (TVEC) לתיאור מגוון של תוכן שמפאר או מעודד טרור, ולעיתים אף משמש ככלי לגיוס פעילים לקבוצות קיצוניות.למשל, מחלקת הפנים של ניו זילנד מגדירה TVEC כך: ״חומר שנאה או חומר שנוי במחלוקת (לא חוקי) שמקדם עמדות קיצוניות מסוכנות, כמו:

• מאמרים, תמונות, נאומים או סרטונים שמעודדים אלימות.
• אתרים המופעלים על ידי ארגוני טרור או קיצוניים.
• סרטונים של פיגועי טרור וכל תוכן אחר המעודד קיצוניות אלימה.”

נרטיבים נגדיים משמשים לעיתים קרובות לערעור על התעמולה שבה משתמשות קבוצות קיצוניות כדי לגייס פעילים חדשים. במקרים רבים, קמפיינים כאלה מתוכננים כך שיגיעו לקהלים עוד לפני שהם נחשפים ישירות לתוכן קיצוני, כדי להקטין את פגיעותם להשפעתו. דוגמה בולטת היא סדרת האנימציה “מוחמד הממוצע״(Average Mohamed) , בה הדמות הראשית הוא מהגר סומאלי בארה״ב. באחד הסרטונים, מוחמד הממוצע שואל: ״מה לדעתך התפקיד שלך כשאתה מצטרף לדאע”ש?״ ואז עונה: ״להרוג, לערוף ראשים, ולזרוע טרור באנשים חפים מפשע, להרוס אתרי מורשת עולמית, ולהעצים שליטים אכזריים שלא נבחרו.”״זה לא בדיוק דיסניוורלד… כמו שמתארת את זה התעמולה של דאע”ש, נכון?״

תוכן טרוריסטי וקיצוני אסור ברוב הפלטפורמות המקוונות ולעיתים קרובות אינו חוקי בתחומי שיפוט שונים.
לכן, כשמתכננים אסטרטגיות לשיח נגדי או לנרטיב נגדי, חשוב לזכור שתוכן מקורי כזה עשוי להימחק במהרה.

התגובה הנפוצה ביותר לתוכן מזיק או פוגעני ברשת – כמו לכל דבר אחר שמעליב או פוגע – היא לנסות להסיר אותו או לקוות שמישהו אחר ידאג שתוכן ייעלם. עם זאת, יש אנשים שפועלים הפוך – הם דווקא מושכים יותר תשומת לב לתוכן שנאה או לתוכן מזיק, על ידי הפצתו באופן נרחב או פשוט הפיכתו לגדול ובולט יותר. ה-DSP מכנה אסטרטגיה זו בשם “הגברה” (Amplification).

אלו שמשתמשים באסטרטגיית ההגברה בתגובותיהם נוהגים לקחת שיחות בין מספר מצומצם של אנשים ולפרסם אותן בפורום רחב הרבה יותר (באופן מקוון או לא מקוון) כך שרבים נוספים ייחשפו אליהן. הדבר עשוי להיראות מנוגד לאינטואיציה: מדוע להעניק במה גדולה יותר לדברי שנאה או לתוכן פוגעני כאשר המטרה הסופית היא להפחית את כמות השנאה ברשת?

הפניית תשומת לב של קהל רחב יותר לתוכן פוגעני יכולה לשמש כטקטיקה חינוכית – למשל, על ידי הצגת סוג ההטרדות שנשים חוות ברשת בפני גברים. ההגברה יכולה גם לאלץ אנשים לחשוב על אמיתות חשובות ולא נוחות שהם מודעים להן אך מתקשים להודות בהן. לדוגמה, פרויקט השיח הנגדי הברזילאי מראות של גזענות Mirrors of Racism אסף פוסטים גזעניים מהרשתות החברתיות והציג אותם באותיות גדולות על שלטי חוצות. גבר ברזילאי לבן שהתראיין זמן קצר לאחר שעבר ליד אחד השלטים אמר כי אנשים כמוהו נוטים לטעון שאין גזענות במדינה שלהם, אך השלט הוכיח עד כמה הטענה הזו אינה נכונה.

שנית, כאשר תוכן מסוים נחשף לקהל רחב יותר, סביר להניח שלפחות חלק מחברי הקהל החדש לא יחלקו את אותן נורמות דיבור כמו הכותב המקורי. קהל זה עשוי להגיב באמצעות השבה נגדית המשקפת את הנורמות שלו עצמו.

למידע נוסף על Mirrors of Racism, ראו את סעיף הדוגמאות.

חלק מדוברי הנגד מגיבים בנימה אמפתית, מתוך כוונה ליצור חיבור אישי עם התוקפים ולהביא לשינוי בטון השיחה. גישה זו יכולה לסייע לשנות עמדות או התנהגות של כותבי ביטויי השנאה עצמם. לדוגמה, דילן מארון, שחקן, כותב ויוצר תוכן מקוון, פנה לקוראים ששלחו לו הודעות אכזריות ומלאות שנאה והזמין אותם לשוחח איתו בטלפון. חלקם קיבלו את ההצעה, ובשיחות שנערכו תרגל מארון את מה שהוא מכנה “אמפתיה רדיקלית”. מאמציו הוצגו בסדרת פודקאסטים ובספר, שניהם תחת הכותרת Conversations with People Who Hate Me (“שיחות עם אנשים ששונאים אותי”).

דוברי נגד משתמשים גם בשפה אמפתית כדי לפנות לאנשים המהווים מטרה לדיבור עוין ברשת, וכדי לבסס נורמות של שיח אזרחי במרחבים מקוונים מסוימים. כדי לראות כיצד שיח נגדי המבוסס על אמפתיה יכול לחולל שינוי דרמטי, ניתן ללמוד מהמקרה של מייגן פלפס-רופר, שאמונותיה וחייה השתנו בעקבות שיח נגדי ברשת. פלפס-רופר מספרת כי הטון האמפתי של חלק מדוברי הנגד שעסקו איתה בשיחה היה מה שגרם לשינוי. הם פנו אליה ברמה האישית, ודנו איתה בנושאים כמו מוזיקה ואוכל. כפי שהיא מתארת:

“התחלתי להכיר את האנשים הללו, ולהרגיש שאני הופכת להיות חלק מהקהילה שלהם, למרות שלא היו אלה חברויות קרובות. זה לא היה תהליך מודע שבו חשבתי ‘אוי, אני לא רוצה להעליב את האנשים האלה’, אבל בהחלט היה שם רגש שגרם לי לרצות לתקשר את המסר שלנו בצורה שהם יוכלו לשמוע. לאחר זמן מה היה לי אכפת מה הם חושבים.”

פלפס-רופר מציינת כי תחושת הקהילה שהתפתחה בינה לבין האנשים שהגיבו אליה הייתה אחת הסיבות המרכזיות להצלחת השיח הנגדי במקרה שלה.

למידע נוסף על מייגן פלפס-רופר, ראו את סעיף הדוגמאות.

שיח נגדי חינוכי מתרחש כאשר אנשים מגיבים ישירות להודעות פוגעניות או מזיקות ברשת באופן שמספק לדובר או לקהל מידע חדש, במקום פשוט לפרסם את התנהגותם כדי לבייש אותם.

בראיונות של פרויקט השיח המסוכן (DSP) עם דוברי נגד, רבים ציינו כי מטרתם העיקרית היא חינוך אנשים – בין אם הכותבים עצמם ובין אם הקהל הרחב. דוברי נגד עשויים לתקן מידע שגוי ומלא שנאה, להסביר מדוע הודעות מסוימות הן פוגעניות, או אפילו להגביר את הנראות של ביטויי שנאה כאמצעי חינוכי להמחשת קיומו והצורך בהתערבות.

דוגמה בולטת לגישה זו היא קבוצת #jagärhär (בתרגום חופשי “אני כאן” משוודית) וקבוצות השבות נגד שקשורות אליה ביותר מתריסר מדינות נוספות. מינה דנרט, עיתונאית שוודית, ייסדה את #jagärhär בשנת 2016 לאחר שהבחינה בעלייה חדה בגזענות ובשנאה ברשת, החלה להגיב לכך, ואז גייסה אחרים להצטרף אליה. היא תיארה את הימים הראשונים: ״נהגתי לשוחח עם האנשים שעקבו אחרי בלוגרים המפיצים שנאה ואתרי חדשות כוזבים, לשאול אותם שאלות ולתת להם קישורים למידע מאומת, במאמץ לעצור את הרטוריקה של ‘אנחנו מול הם’ ולעזור לאנשים שהולכו שולל והוסתו לשנוא מהגרים, מוסלמים ונשים. הקמתי את הקבוצה כדי לקבל עזרה מחבריי, כדי לעזור לי לעזור לאנשים להשתחרר מהפחדים והשנאה שלהם.”

למידע נוסף על #iamhere, ראו את סעיף הדוגמאות.

ישנם דוברי-נגד (Counterspeakers) שמשתמשים בתגובות הומוריסטיות, ולכך יש מספר סיבות. ראשית, זה מושך קוראים, שכן רוב האנשים אוהבים הומור. שנית, זה מסייע גם לדוברי-הנגד עצמם, במיוחד כשהם מתמודדים עם התקפות אישיות נגדם.

חסנין כאזים Hasnain Kazim)), עיתונאי גרמני שהוריו היגרו לגרמניה מפקיסטן, הותקף בשל שמו וצבע עורו מאז ילדותו, וכמבוגר קיבל מבול של הודעות שנאה. תגובותיו ההומוריסטיות למיילים מלאי השנאה שימשו עבורו כמנגנון התמודדות – הפיכת הכאב להומור. כאשר פרסם חלק מהתגובות ברשתות החברתיות, הן זכו לתגובות נלהבות, ואף לקריאות שיכתוב על כך ספר. עד כה, כתב שלושה ספרים בנושא.

“אני משתדל לקחת את זה בהומור, גם אם אני חש צורך לצחוק כשאני קורא את המכתבים,” כתב כאזים בהתייחסו להודעות השנאה שקיבל במשך שנים. “הומור הוא דרך להתמודד עם כל השנאה, לסבול אותה, לשאת אותה.” עוד הוסיף כי “הומור הוא כלי מצוין נגד פחד, ובאופן אידיאלי גם נשק נגד שולחי הודעות השנאה – במיוחד כאשר הוא מצליח לפגוע בהם, לחשוף אותם, או לפחות לגרום להם לחשוב. זה לא תמיד עובד, אבל מספיק פעמים זה כן עובד כדי שהשיטה תהיה שווה את המאמץ. הדבר החשוב ביותר הוא לעולם לא לשנוא בחזרה. אחרת, הפסדת מראש.”

חברי קבוצת Reconquista Internet (RI) היא קבוצת מאורגנת לשיח נגדי שהוקמה על ידי הקומיקאי הגרמני יאן במרמן (Jan Böhmermann) בשנת 2018. הם משתמשים בהומור לעיתים קרובות. הקבוצה הוקמה כדי להתמודד עם השיח השנאה שהופץ על ידי קבוצה אחרת – Reconquista Germanica (RG), קבוצה מאורגנת מאוד של מפיצי שנאה, ששאפה לשבש דיונים פוליטיים ולקדם את המפלגה הימנית-לאומניתAlternative für Deutschland (AfD).. מכיוון שחברי RI התמקדו ביריבים מסוימים, הם לעיתים השתמשו בהומור כדי לעצבן את חברי RG. ״רצינו להרוס את האינטרנט עבור האנשים שהרסו את האינטרנט עבורנו,” אמר אחד מחברי RI בצחוק. לדוגמה, הוא תיאר כיצד הציפו את שרת Discord של RG בביטויים גרמניים שתורגמו לאנגלית באופן מילולי “רק בגלל שזה הצחיק אותנו.”

הומור עשוי לגרום לאדם שמפיץ שנאה לשנות את דעתו, במיוחד כשהוא הופך לבדיחה בעצמו, אך הוא גם יכול למשוך תשומת לב ולהפוך את השיח הנגדי לחוויה מהנה יותר עבור המשתתפים, מה שיכול להגדיל את הנכונות של דוברי נגד להמשיך בפעילות זו לאורך זמן.

למידע נוסף על חסנין כאזים ו-Reconquista Internet, ראו את סעיף הדוגמאות.

ביוש (Shaming) ברשת משמש לעיתים קרובות כדי להעניש התבטאויות או התנהגויות, בין אם הן מתרחשות ברשת או מחוצה לה. ביוש תמיד מדגיש את חוסר ההתאמה בין הנורמות של קבוצה מסוימת לבין ההתנהגות של אדם אחר. הביוש מבוסס על לעג והשפלה, לעיתים בפורום ציבורי רחב, ומשמש כאזהרה לאחרים בנוגע למה שעלול לקרות כאשר מישהו מפר את נורמות הקבוצה.

אחד המקרים המוקדמים והמפורסמים של ביוש ברשת הוא זה של ג’סטין סאקו. כפי שמתאר העיתונאי ג’ון רונסון (Jon Ronson) בספרו משנת 2015, So You’ve Been Publicly Shamed. בשנת 2013, ג׳סטין סאקו עבדה כאשת יחסי ציבור, ופרסמה בטוויטר הערות פוגעניות על אנשים ממספר מדינות במהלך מסע ארוך. היא רמזה שלאנגלים יש שיניים גרועות, ושלפחות לגרמני היה חסר דיאודורנט. ממש לפני שעלתה לטיסה ארוכה לכיוון קייפטאון, היא צייצה:״נוסעת לאפריקה. מקווה שלא אקבל איידס. סתם צוחקת. אני לבנה!”

עד שנחתה, עשרות אלפי אנשים הגיבו בזעם לציוץ שלה, והיא הפכה לנושא החם ביותר בטוויטר בעולם. חלקם תיקנו את טעותה (ייתכן שהייתה מכוונת), וציינו כמובן שאנשים לבנים יכולים להידבק באיידס. תוך זמן קצר, הזעם הציבורי הפך לשָׁדֶנְפְרוֹיְדֶה (שמחה לאיד) עבור חלק מהמשתמשים, שחיכו בקוצר רוח לנחיתת המטוס שלה כדי לראות כיצד היא מגיבה לנפילה הפומבית שלה. “כל מה שאני רוצה לחג המולד זה לראות את פניה של @JustineSacco כשהיא נוחתת ובודקת את תיבת ההודעות/המשיבון שלה,” כתב משתמש אחד בטוויטר.

כמה ממשתמשי טוויטר אף גייסו אדם בדרום אפריקה כדי להגיע לשדה התעופה של קייפטאון, לצלם את סאקו, ולשתף את התמונה עם ההמון הזועם בטוויטר שהתאסף סביב ההאשטאג #HasJustineLandedYet. זמן קצר לאחר מכן, סאקו פוטרה מעבודתה, וזאת לצד השלכות מוחשיות נוספות על חייה. מקרים של ביוש ברשת הובילו לפיטוריהם של רבים אחרים בעקבות שערוריות דומות שהתפתחו במהירות ברשתות החברתיות.

#iamhere היא רשת בינלאומית של שיח נגדי (Counterspeech) קולקטיבי, שהוקמה על ידי מינה דנרט (Mina Dennert) בשוודיה בשנת 2016. הרשת מונה יותר מ-150,000 חברים ופעילה ב-17 מדינות. חבריה פועלים יחד בקבוצות פייסבוק כדי לכתוב, לפרסם ולהגביר את ההשפעה של השבות הנגד, כתגובות על מאמרי חדשות המתפרסמים בפייסבוק.

חברי #iamhere מקפידים על כללים מסוימים בעת יצירת השבות הנגד שלהם, כולל שמירה על טון מכובד ולא מתנשא, וכן הימנעות מהפצת דעות קדומות או שמועות. כדי להשיג את מטרתם, חברי #iamhere מחפשים בפייסבוק תגובות שנאה על מאמרי חדשות ודפים ציבוריים, ומעבירים אותן למנהלים שבוחרים כמה תגובות כדי שכלל הקבוצה תגיב עליהן. לאחר מכן, במאמץ משותף, החברים מפרסמים ועושים ‘לייק’ לתגובות מבוססות עובדות. בכך הם משתמשים במנגנון הדירוג של פייסבוק שמתעדף תגובות עם מעורבות גבוהה (לייקים ותגובות), כדי להבליט את התגובות הענייניות שלהם ולהוריד לתחתית הדיון את ההערות הגזעניות או מלאות השנאה, כך שיקבלו פחות חשיפה.

חברי #iamhere שואפים להגביר את ההשפעה של תגובות המנוסחות באופן לוגי, כתובות היטב ומבוססות עובדות – בין אם נכתבו על ידי חברי הקבוצה או לא. מטרתם היא להגיע לקהל רחב יותר, כולל אנשים שגוללים בפיד הפייסבוק שלהם מבלי להביע עמדה, ולהשפיע על דעותיהם בנוגע לנושא המדובר. קבוצה זו מכונה לעיתים קרובות “האמצע הניתן לשכנוע״ (the movable middle) ו- #iamhere שואפת להשפיע עליה באמצעות טיעונים נגדיים הגיוניים ומבוססי עובדות.

בנוסף, רבים מחברי #iamhere משתמשים בהשבות נגד כדי להראות לאחרים שהם אינם לבד בהתנגדותם לדברי שנאה. לעיתים קרובות, התגובות בפלטפורמות חברתיות עשויות ליצור רושם שגוי כי שנאה היא הנורמה, אף על פי שהיא אינה מייצגת בהכרח את רוב הציבור. על ידי ביטוי התנגדות ועידוד דיאלוג בונה יותר, הם מעודדים אחרים שהיו עשויים להישאר בשקט, להביע את עמדותיהם ולהצטרף לשיח כדוברים נגדיים נוספים.

#iamhere מתבססת על שיתופי פעולה ושימוש אסטרטגי בפלטפורמת פייסבוק כדי לטפח תרבות של סובלנות, הבנה ושיח מבוסס עובדות. באמצעות פעילותם המסורה, הם שואפים ליצור מרחב וירטואלי שבו רטוריקה של שנאה נחלשת וקולות ההיגיון והחמלה מועצמים.

הקמפיין הברזילאי מראות של גזענות (Mirrors of Racism) משמש דוגמה בולטת לשימוש בהגברה אסטרטגית (strategic amplification) כתגובה לשנאה. בשנת 2015 הפכה העיתונאית מריה ג’וליה קוטיניו (Maria Julia Coutinho) המוכרת בכינויה מאז׳ו, למגישת מזג האוויר השחורה הראשונה במהדורת החדשות המרכזית של ברזיל Jornal Naciona. רגע היסטורי זה עורר גל של גזענות ברשת, כאשר חלק מהברזילאים החלו לשפוך גלי שנאה, לא רק כלפי מאז’ו, אלא גם כלפי ברזילאים שחורים אחרים.

בתגובה לכך ארגון זכויות הנשים קריאולה Criola, הפועל לקידום זכויות נשים בברזיל, חבר למשרד הפרסום W3haus כדי להגות קמפיין אנטי-גזעני. הם החליטו להתמודד עם הבעיה באופן ישיר על ידי איסוף תגובות גזעניות בוטות ופוגעניות. הצהרות פורסמו באותיות ענק על שלטי חוצות שהוצבו באופן אסטרטגי בחמישה ערים בברזיל, בשכונות מהן נכתבו התגובות הפוגעניות ברשת. כל שלט חוצות הציג את ההערה הגזענית לצד המשפט הבולט: ״גזענות וירטואלית, השלכות אמיתיות” (“Racismo virtual, consecuencias reales”) .

המטרה של הקמפיין הייתה להוציא את הגזענות מהאינטרנט ולהפוך אותה לנראית ברחובות, כך שהאוכלוסייה (באזור זה) תוכל להבין את הנזק הנגרם ממעשים וירטואליים כאלה,” אמרה לוסיה חאבייר, המנהלת הכללית של הארגון. כדי להעצים את המסר ולהגביר את השפעת הקמפיין, חברת הפרסוםW3haus ראיינה ברזילאים בנושא הקמפיין ושיתפה את הסרטונים שנוצרו בעקבותיו. באחד הסרטונים, עוברי אורח הגיבו בהפתעה לשלטי החוצות. גבר לבן בגיל העמידה ציין כי רבים מהברזילאים נוטים להתעלם מהקיום של גזענות, אך השלט המחיש עד כמה היא מציאותית ונוכחת. בסרטון אחר, הכותב של אחת מהתגובות הגזעניות נעמד מול שלט חוצות המציג את דבריו הפוגעניים (עם תמונת הפרופיל שלו מטושטשת) והתנצל בפני אישה שחורה. הסרטונים הללו פורסמו ברשתות החברתיות, מה שהרחיב משמעותית את היקף הקמפיין והפיץ את המסר האנטי-גזעני הרבה מעבר לשכונות בהן הוצבו שלטי החוצות.

חסניין קאזים (Hasnain Kazim) הוא עיתונאי גרמני הכותב על נושאים כגון מדיניות פליטים ועלייתה של מפלגת הימין הפופוליסטית Alternative für Deutschland (AfD) בגרמניה. עבורו, קבלת מכתבי שנאה היא מקור כאב מתמיד. למרות שנולד בגרמניה וגדל בעיירה קטנה שם, רבים מניחים בשל שמו הפקיסטני ועורו הכהה כי הוא זר, ושולחים לו מסרים זועמים הטוענים כי אין לו זכות להתבטא בנוגע לענייני גרמניה. רוב ההתקפות מכוונות אליו כמוסלמי (למרות שאינו מוסלמי) וכוללות התבטאויות מלאות שנאה ולעיתים קרובות אף אלימות נגד מוסלמים ואסלאם בכלל. חלק מהכותבים שואלים שאלות, אליהן קאזים משיב לעיתים באריכות. בשונה מרוב דוברי הנגד (counterspeakers) , המגיבים רק פעם אחת לכל פרסום פוגעני, קאזים נוהג לנהל דיאלוגים ארוכים עם הקוראים, לעיתים תוך מאמץ להקנות להם ידע על נושאים כמו חבישת חיג’אב או חופש הביטוי, ולעיתים גם תוך החלפת עקיצות סרקסטיות.

בשנת 2016, בעקבות העלייה בגזענות ובשנאת זרים (בדומה למה שהניע את מינה דנרט להקים את קבוצת (#iamhere , החליט קאזים להשיב לכמה שיותר ממכתבי השנאה שנשלחו אליו – לעיתים קרובות בדרך הומוריסטית. ואכן, הוא השיב למאות הודעות. אף שהמשימה הייתה מתישה ולעיתים מדכאת, הוא כתב כי ראה בכך חובה להשיב נגד סוג השנאה האכזרית והאלימה שמופנית אליו לעיתים קרובות. “מה שמפחיד אותי,” כתב, “הוא שאני שם לב לשחיקה בהתנגדות לשנאה הזו בתוך החברה הגרמנית.” במקרה אחד, קורא שזיהה את עצמו כ “Christ2017” כתב לו ושאל: “האם אתה אוכל חזיר, מר קאזים״? “לא,” השיב קאזים. “אני אוכל רק פיל וגמל. פיל עשוי היטב, ואני מעדיף את הגמל שלי נא.” ״אתה רוצה להיות גרמני, אבל אתה לא אוכל חזיר?!” השיב הכותב, והוסיף לקרוא לו חזיר איסלמיסט, ללא הבנת האירוניה שבכך. ״לא ידעתי שכל הגרמנים אוכלים חזיר. תודה על ההבהרה, עכשיו אני יודע: חזיר הוא ‘תרבות מובילה’ גרמנית! אוי לו לכל מי שאפגוש בברביקיו הבא שלא יטמון נקניקיית חזיר בפיו, או גרוע אפילו מהאיסלימיסט הגרוע ביותר– הו, אבוי – צמחוני!” השיב לו קאזים בסרקזם. בתגובה “Christ2017” איים עליו: “תהיה מאוד שקט כאורח איסלאמיסטי בארצנו!”

במקרים מסוימים, כאשר שולחי האיומים האלימים כללו פרטים על מקצועם (בין אם בכוונה או בטעות), קאזים דיווח עליהם למעסיקיהם. מקרה אחד כזה אירע באוגוסט 2020, כאשר קאזים קיבל דוא”ל שבו נכתב כי עליו “לקבל מכות רצח ואז להיתלות מהמעיים שלו” וכי הוא “טפיל זר מגעיל ומלוכלך” שמעז “לדבר נגד העם הגרמני הגאה״. השולח היה נציג מכירות של חברה גרמנית ושלח את האימייל מכתובת העבודה שלו. קאזים איתר את פרטי הקשר של הנהלת החברה ושלח להם את תוכן הדוא”ל, תוך אזהרה כי אם לא יינקטו צעדים נגד השולח, “העניין יהפוך לעניין גדול״. זמן קצר לאחר מכן, הועבר לקאזים העתק ממכתב ההתפטרות של האיש. קאזים אסף דוגמאות רבות ממכתבי השנאה שקיבל, יחד עם תגובותיו, ופרסם אותן בליווי פרשנות מעמיקה ומעוררת מחשבה בספרו מכתבים מקארלהיינץ “Post von Karlheinz”)) שיצא לאור בשנת 2018. הספר נמכר ביותר מ-100,000 עותקים. נכון למועד כתיבתו, הוא עדיין לא תורגם לאנגלית או לשפות אחרות. מאז, קאזים פרסם שני ספרים נוספים בנושא שיח נגדי (counterspeech) כולל: הסתער עליהם בשאגה!… ועם טיעונים טובים (“Auf sie mit Gebrüll! … und mit guten Argumenten”) וגם הח’ליפות שלי: יומן סודי על איך איסלאמתי את המערב והפכתי את הגרמנים לאנשים טובים יותר

(“Mein Kalifat: Ein geheimes Tagebuch, wie ich das Abendland islamisierte und die Deutschen zu besseren Menschen machte)

רקונקיסטה אינטרנט (RI) נוסדה בסוף אפריל 2018 על ידי איש הטלוויזיה והקומיקאי הגרמני יאן במהרמן (Jan Böhmermann) , אשר הכריז על כך בתוכנית הסאטירית הפופולרית שלו, Neo Magazin Royal. במהרמן שיתף קישור לקבוצת Discord פרטית בחשבון הטוויטר שלו, ובתוך שלוש שעות בלבד הצטרפו אליה לא פחות מ-8,700 חברים.

RI היא יוזמה ייחודית בכך שהיא הוקמה במטרה להתמודד עם תוכן שמקורו בקבוצה מסוימת אחת: Reconquista Germanica (RG) , קבוצה מאורגנת היטב שמפיצה שנאה. RG שיבשה דיונים פוליטיים ומקדמת את המפלגה הימנית-פופוליסטית, האלטרנטיבה לגרמניה Alternative für Deutschland (AfD)

המוטו של RI הוא: ״אנחנו לא נגד משהו, אנחנו בד אהבה, הגיון ודו קיום״. (“Wir sind nicht GEGEN etwas. Wir sind FÜR Liebe und Vernunft und ein friedliches Miteinander.)

עם זאת, חלק מהחברים דבקו בקריאה המקורית לפעולה, שכללה מוטו שונה בתכלית: ״אנחנו הטרולים שהורסים את הכיף לאלה שהרסו לנו את הכיף באינטרנט.״ (“Wir sind die Wichser, die den Wichsern, die uns den Spaß am Internet verderben, den Spaß am Internet verderben”.)

עבור חברי הקבוצה, ״להרוס את הכיף״ עבור חברי RG כלל מגוון דרכי פעולה, בהן חדירה לערוצי הדיסקורד של RG והצפתם בביטויים גרמניים מתורגמים לאנגלית –״רק כי זה הצחיק אותנו״, כפי שתיאר אחד החברים. עם זאת, חברים רבים ב-RI כן אימצו את הגישה של “טרולינג עם אהבה”, תוך הימנעות מהשמצות או ביטויי שנאה בתגובותיהם.

ג’ושוע גרלנד ועמיתיו חקרו את השפעתה של RI על השיח המקוון בגרמניה. הם אספו מעל 9 מיליון ציוצים שמקורם בקבוצות RG וRI. החוקרים פיתחו מודל לסיווג שפה, שקודד את התוכן לשלוש קטגוריות: דברי שנאה, שיח נגדי (Counterspeech) או אף אחד מהם. מתוך135,500 שיחות טוויטר שהתקיימו בין 2013 ל-2018, נמצא כי לאחר הקמת RI העוצמה וההיקף של שיח השנאה פחתו באופן ניכר. מסקנת החוקרים הייתה כי: ״תוצאה זו מצביעה על כך שקבוצת שיח נגד מאורגנת עשויה לעזור באיזון השיח המקוון, אשר הפך לקוטבי ורווי שנאה. עם זאת, קשה לקבוע קשר סיבתי מוחלט, בשל המורכבות של האירועים המקוונים והחברתיים שהתרחשו באותה תקופה״. (עמ׳ 109).

כאשר מייגן פלפס-רופר הייתה עדיין פעוטה, סבה פרד פלפס, מטיף ומייסד את הקבוצה הקטנה בשם הכנסייה הבפטיסטית של וסטבורו (Westboro Baptist Church) , התפרץ בזעם על כך שגברים הומוסקסואלים נפגשים לכאורה לקיום יחסי מין בפארק סמוך. בשנת 1991 הוא שלח את חברי הכנסייה להפגין מול הפארק עם שלטים הומופוביים חריפים. ההפגנות נמשכו יום אחר יום, גם לאחר שהחלו להופיע מולם מפגיני נגד זועמים.

ככל שפלפס-רופר גדלה, גם הפגנות המחאה של הכנסייה התרחבו כפרקטיקה מרכזית. היא ובני משפחתה המורחבת ערכו צעדות ברחבי ארצות הברית, כולל בהלוויות של חיילים אמריקאים שנהרגו בעיראק ובאפגניסטן. המסר שהם ביקשו להעביר היה כי מותם של חיילים אמריקאים הוא עונש מאלוהים על כך שארה”ב “תומכת בהומוסקסואליות״, בהתאם לרעיונותיו של פרד פלפס.

כנערה, פתחה פלפס-רופר חשבון טוויטר, ובשנת 2009 החלה להשתמש בו להפצת מסרי השנאה של וסטבורו. תוך זמן קצר, חשבונה צבר קהל עוקבים גדול, אך גם התנגדות משמעותית: רבים אתגרו את דעותיה והשיבו לדבריה בשיח נגדי (Counterspeech) תוך ניסיון להפריך את מסריה. בהדרגה, עמדותיה הנחרצות החלו להתערער.

לדבריה של פלפס-רופר, שני סוגים של מסרים הצליחו לעורר בה ספקות: אנשים בעלי ידע דתי ואמוני (כולל רבנים יהודים) הטילו ספק בפרשנות של וסטבורו לתנ”ך. לדבריה, מתוך שלל הוויכוחים שהיו לה ברשת, דווקא אלה שהתבססו על ההנחות הדתיות שלה הצליחו להשפיע עליה יותר מכל. ״ויכוחים אתאיסטיים היו רחוקים ממני מדי, ולכן הם לא היו יעילים. לעומת זאת, אלה שקיבלו את ההנחות הדתיות שלי (התנ״ך), אך ניסו למצוא סתירות בתוכו – הם אלו שהצליחו לערער אותי״.

גישה אישית ואמפאתית – מסרים שנאמרו בנימה מנומסת ואנושית, מצד אנשים שניסו להתחבר אליה ברמה האישית. הם שוחחו איתה על נושאים שאינם קשורים כלל לדת או להודעות הטוויטר שלה – כמו מוזיקה ואוכל – וכך נוצר קשר ביניהם. פלפס-רופר פיתחה תחושת קהילתיות עם האנשים שהגיבו לה, והיא מייחסת דווקא לקשרים הבין-אישיים הללו תפקיד מכריע בשינוי עמדותיה. במקום לשפוט את אמונותיה והתנהגותה בהתאם לנורמות של קהילה שהיא לא הייתה חלק ממנה, הדוברים הנגדיים ניסו תחילה להכיר אותה. ברגע שהיא חשה תחושת שייכות לקהילה שלהם, הנורמות שלהם החלו לקבל משמעות עבורה. בנובמבר 2012, היא עזבה את הכנסייה.

זמן קצר לאחר שעזבה את וסטבורו, פלפס-רופר החליטה להמשיך לפעול בטוויטר, אך הפעם – במקום להפיץ שנאה, היא הקדישה את עצמה לפעילות של שיח נגד. כיום היא משתמשת באותן טקטיקות שהופעלו כלפיה – העלאת טיעונים מבוססים, חיפוש מכנה משותף, והכרה באנושיות של משתמשי טוויטר האחרים.

ב-2017, היא נשאה הרצאה בTED ובה העניקה הנחיות לדוברי-נגד.

ב2019 הוציאה לאור ספר אוטוביוגרפי בשם: ״הסרת עוקב: זיכרונות של אהבה ונטישת הקיצוניות. (Unfollow: A Memoir of Loving and Leaving Extremism)